• miri Keller

מה בכי של תינוק מעורר אצלנו?

עודכן ב: נוב 5

אני לא מכירה אדם סביר שמסוגל להישאר אדיש מול בכי של תינוק. ברוב המקרים הוא גורם לנו להתבטל לחלוטין בפני צרכיו של התינוק ולשים את צרכיו בעדיפות ראשונה. למרבה הזוועה, במקרים הקשים הוא הטריגר לטלטול ופגיעה בתינוקות. עד כדי כך השפעתו עזה. מיום היוולדו התינוק מתפתח ובתהליך ארוך ולעיתים מייגע, הוא עושה טרנספורמציה מופלאה, מיצור תלותי לחלוטין וחסר אונים, לאדם עצמאי. אם הייתי רוצה לסכם את חלקנו בתהליך במשפט אחד, הייתי אומרת שתפקיד ההורה הטוב דיו הוא לתמוך ולאפשר את התהליך הזה ברגישות ובאהבה.


הרך הנולד חסר אונים לחלוטין. הטבע דאג לצייד אותו ואותנו במנגנונים הנכונים. כשהוא זקוק למשהו הוא בוכה. כשהוא בוכה, אנחנו נענים מיידית. זה טבוע בנו. לבכי של new born יש רק משמעות אחת: אני במצוקה, עזרו לי. ככל שהתינוק מתפתח וגדל, כך הוא מפתח סוגי בכי שונים. אני מניחה שדי קל להסכים עם האמירה שלילד בן 5 יש כבר מנעד מגוון של סוגי בכי שונים. למשל: בכי שמביע תסכול, בכי שמביע כאב, או כעס, מחאה, עצב ואפילו בכי מעושה יכול בקלות להיכנס לרפרטואר המכובד הזה (מעניין. רק עכשיו אני שמה לב שבכי של שמחה ראיתי רק אצל מבוגרים).

ההתפתחות הזו תקינה ומבטאת את ההתפתחות הטבעית של האישיות.



אני גם מרשה לעצמי להניח שלא תהייה בעיה להסכים אתי כשאומר שבמקביל להתפתחות הזו אנו ההורים צריכים ללמוד להגיב באופנים שונים ההולמים כל סוג של בכי. הגיוני שבגיל 5 כבר לא נכון להגיב לכל בכי כאל מצוקה שדורשת אותו סוג של היענות מיידית ומלאה כמו בכיו של רך נולד. עד כאן הכול נהיר. מה הבעיה? בתרבות שלנו, בה התינוק הראשון שאנו מגדלות הוא לרוב התינוק שהרגע הגיח מגופנו, אין לנו מספיק ניסיון כדי לזהות את התהליכים ולהגיב בהתאם. כשאני מגיבה לבכי של פעוט בן שנה באותה צורה כמו לבכי של רך נולד, אני למעשה נמצאת בסוג של "פיגור התפתחותי". התינוק התקדם, אני לא. דבר חשוב נוסף - יש להבדיל בין "רוצה" ל"צריך". אין ספק שעלינו למלא את צרכי הילד. לא תמיד את רצונותיו. ילד שבוכה "שוקולד!", האם זה מה שהוא צריך באמת? לא בטוח. כשאני נענית בצורה שאינה תואמת את התפתחות הילד, אני לא נותנת מענה לצרכים האמיתיים שלו. חלק גדול מקשיי גידול ילדים נובע מהפער הזה. כולנו רוצים ילד שמח. כשהילד שלנו צוחק, רוקד ושמח, ברור שטוב לו. זה סימן מובהק לכך שאנו עושים עבודה טובה. אחרי הכול, זה התפקיד שלנו. כשהילד שלנו שמח, הוא מאשר לנו שאנחנו "בסדר". ומה כשהוא לא מרוצה/עצוב/בוכה/כועס? מה זה גורם לנו להרגיש? אם אתם לא יוצאי דופן מצטיינים, רוב הסיכויים שבתת מודע זה מעורר בכם תחושת כשלון וחוסר אונים. אני יודעת שכך זה היה אצלי. אחד השיעורים הקשים ביותר ליישום שלי היה שאני לא אחראית על האושר של הילד שלי. תפקידי לאפשר לו לבחור להיות שמח. הבחירה היא שלו. כשאני אומרת "אוי, אני כל כך אוהבת אותו שאיני מסוגלת לעמוד בבכי שלו". בעצם אני אומרת – אפילו אם זה לא בדיוק מה שהכי טוב לילד שלי, בגלל שקשה לי להתמודד, אני מוותרת. ז"א, המניע של הפעולה אינו "אהבת/טובת הילד". פעלתי כדי להקל על עצמי. לא שזה פסול. לדאוג לעצמי זה חשוב מאד. רק חשוב שנלמד להתבונן על הסיטואציה באופן אמיתי ככל האפשר. ילדים פחות מקשיבים לתכנים המילוליים שאנו מנסים להעביר. הם הרבה יותר רגישים לטון ולשפת הגוף. אם נגיד לילד "אל תבכה", אבל בפועל נגיב לבכי בהיענות מלאה לכל בקשה/דרישה שלו, המסר שהוא יקבל באמת יהיה: יופי מותק. הנה פרס לבכי. תמשיך ככה. ככל שלבכי של הילד יש כוח מניע עלינו, כך הילד ישתמש בו יותר. יוצא מכך, שבמקום לשפר את "תנאי השרות" שלי, ולהקל על עצמי, אולי קיבלתי שקט לרגע, אבל קיבלתי ילד מתיש שישתמש בכוח הבכי שוב ושוב. תסכול. מה קורה לנו כשאנו חשים תסכול? מה זה עושה לנו כשהילד שלנו מתוסכל? מה עשתה אמא שלי כדי לחסוך ממני תחושה זו? חשוב להבין - תסכול הוא אבי כל המצאה. בלי תסכול לא היו ממציאים את הגלגל. אם ככה, למה אנחנו כל כך ממהרים "לעזור" לילד שלנו כשהוא מנסה להתקדם, ולא מאפשרים לו לחוות תסכול ולצמוח?

אפילו שעובדתית כבר בגיל 5 חודשים התינוק יכול ללמוד לאחוז לבד בבקבוק, אימהות רבות מחזיקות את הבקבוק גם לילדים בני שנה ויותר. "קשה לו", "הוא עוד לא יודע/כבד לו להרים את הבקבוק" או "אבל הוא כזה מתוק! כיף לי לפנק אותו" הן אומרות. אפילו קונים ידיות מיוחדות – כאילו תינוק לא מסוגל ללמוד לאחוז את הבקבוק בלי זה...

ואני אומרת: קשה לו? יופי! זה נקרא העלאת דרגת קושי. זו הזדמנות נהדרת ללמוד ולפתח מיומנויות רבות, והכי חשוב - עצמאות ותחושת מסוגלות!

כשאני מאתגרת את הילד שלי (= מאפשרת תסכול), אני אומרת לו :אתה יכול. אני סומכת עליך. מומלץ למלל את המסר באמירה "אני יודעת שאתה יכול. תמשיך לנסות. כל הכבוד על המאמץ!".

מחקרים מראים שאדם שממצה את עצמו ומשתמש בכישרונו ובכישוריו יהיה הרבה יותר מסופק ממי שלא. אנשים שמרוויחים משכורות גבוהות אבל לא מממשים את עצמם נמצאו הרבה פחות מאושרים ומלאי סיפוק מאנשים שהרוויחו הרבה פחות, אבל עבודתם אתגרה אותם ואפשרה להם להשתמש בכישרונותיהם.

אותו דבר נכון גם לילדים.

ההנחה שאם הילד שלי יקבל כל מה שירצה הוא יהיה מרוצה נכונה רק לגבי new born babys.

מגיל 3 חודשים ומעלה, תינוקות צריכים עניין ואתגרים. וכן, זה אומר גם תסכולים. כשהתינוק שוכב על משטח הפעילות ומתחיל להושיט ידיים לעבר הצעצועים – אל תשימו את הצעצוע בתוך היד שלו. הרחיקו אותו מעט. שיתאמץ.

הטריק הוא לאתגר ולתסכל מספיק כדי שהילד יאלץ להתאמץ, אך לא יותר מדי שלא יתייאש. התסכול מועיל כל עוד הוא מידתי.


כשילד/תינוק בשל ללמידה ההתפתחותית הבאה, זה בדיוק הזמן הנכון בשבילו לעשות זאת. בזמן הנכון הוא ישמח לתרגל, לצמוח ולצעוד קדימה. לעומת זאת, אם נהסס ו"נחסוך" לו את המאמץ, נמצא את עצמנו בהמשך תקועים עם ילד סרבן שמסרב לפעול בעצמו ודורש שנמשיך לשרת אותו.

זה נכון לכל שלבי ההתפתחות השונים. ילד שלומד ללכת, בסביבות גיל שנה +-,צריך ללכת בכל הזדמנות שזה אפשרי. אין שום צורך להרים ולהעביר אותו ממקום למקום. אם לא נעשה זאת, נמצא עצמו עם ילד בן 3-4 שרוצה כל הזמן "על הידיים!".

ילד שיכול ללמוד לצחצח שיניים לבד/ להתלבש/ לאכול לבד, צריך לעשות זאת, ולא לשבת ולחכות בפאסיביות שילבישו ויפשיטו אותו. אותו דבר נכון לגבי נער בן 16 שמוצא עבודה ורוצה לעשות כמה שקלים. אם תגידו לו "לא צריך, זה קשה, אני אתן לך", יש סיכויים טובים שתמצאו את עצמכם כמה שנים אחר כך תקועים עם בחור בן 30 שאי אפשר לגרד אותו מהספה...


לסיום, אחזור על סיפור יפה ששמעתי:

סטיבן הופקינס, שנולד עם שיתוק מוחי והגיע להישגים מופלאים, סיפר שכשהיה קטן אמא שלו אמרה לו: אתה מוגבל. לכן אתה תצטרך לעבוד הרבה יותר קשה מאחרים, כדי להגיע להישגים...

איזה אמא!

בואו נלמד ממנה ונפנים שזיהוי קושי אינו סיבה להקלות וויתורים. להיפך.


אני כאן בשבילך לכל שאלה,

בקהילה המקצועית שלנו וגם דרך הקליניקה החברתית של עלמה.


ליאת קדמי,

גננת מוסמכת בכירה, מעבירה הרצאות, סדנאות והדרכות הורים.