אשמה

עודכן ב: ינו 16


."אני אשמה כי לא דאגתי לו מספיק"

"אני אשמה כי יום לפני כן הרמתי משהו כבד"

"אני אשמה כי חשבתי שאולי לא מתאים לי הריון עכשיו"

"אני אשמה כי לא הלכתי לבדיקה"

"אני אשמה כי לא מספיק רציתי"

"אני אשמה כי אכלתי שוקולד"

"אני אשמה כי הלכתי למסיבה ההיא"

"אני אשמה כי לא נחתי"....


תחושות אשמה הן כמעט חלק בלתי נפרד מחוויה של אבדן הריון. נשים מדווחות על תחושות אשמה קשות סביב האבדן, כאשר ברוב המוחלט של המקרים האשמה אינה הגיונית כלל, ואף האישה עצמה יודעת זאת. 

ובכל זאת... אשמה. 

האשמה רודפת, חסרת גבולות ואינה פוסקת. 


מדוע אנו חשות אשמה כאשר ברור ומובן שלא אנחנו אשמות בהפסקת הדופק, במום שהיה לעובר או בהפסקת ההריון? 


בעיניי, האדם מטבעו מחפש שליטה או סיבה לדברים שקורים לו. כאשר דבר מה מתרחש והוא אינו יכול לשלוט בו- האדם מחפש את הסיבה למה שקרה, מחפש את האשמים ואת הגורמים לכך. מכאן מגיעה האחריות, ואיתה כרוכה גם האשמה. 

אחריות היא דבר בריא. אם אדם יכול לקחת אחריות ובכך לשלוט על מה שקורה לו זהו דבר מופלא שמייצר תחושת שליטה ויכולת. 

אך כאשר אדם אינו יכול לשלוט במה שקרה לו, ואינו יכול לקחת אחריות- הוא עלול להתמלא בתחושות אשמה. זה הצד השני של האחריות: אני כנראה אשם כי באיזשהו מקום אני אחראי. עשיתי משהו שגרם לכך. זה חייב להיות עם סיבה... לכן אני אשם.


אני רוצה להציע אפשרות נוספת למחשבה, להרגשה:


לפעמים דברים קורים בלי סיבה. פשוט כי כך קרה. 

בלי אשמה ובלי אחריות, הדברים פשוט קרו.

הדופק פסק כי ככה. ההריון פסק כי כך קרה. 

המום בעובר הגיע מסיבה שאינה תלויה בך. 

יש דברים שהם מעבר לשליטה שלנו. 


לפעמים צריך לעבור תהליך של קבלה כדי שגם האשמה תרד. קשה לקבל שזה פשוט קרה, וזה מה שאני חווה. בלי סיבה ובלי אחריות או אשמה. פשוט כי... כך קרה.

אני תוהה, אם נצליח להסיר מעלינו במעט את תחושות האשמה הקשות, האם זה יקל עלינו?



שלכן,

ציפי,

מטפלת רגשית באמצעות מוזיקה (M.A.), מלווה נשים שחוו אבדן הריון בכל שלב.