להתאהב בילד שלך

רגשות ומחשבות שעלו בהמשך לכתבה של רוני קובן בביקור במחלקה לטיפול בנשים עם דיכאון לאחרי לידה.

שמעתי על הכתבה הזו לפני כמה ימים וידעתי שאצפה בזה ברגע שזה יצא. נושא מאוד חשוב ונוגע בי. משום מה, לא צפיתי ישר אחרי ודחיתי את זה קצת. אחרי שצפיתי, הוצפתי רגש והמילים פשוט זרמו ממני. הנה הן:

במהלך השבוע הייתי אצל ההורים שלי, אמא שלי סיפרה לי על הכתבה והזמינה אותי לצפות בזה יחד איתה. שמעתי את התחושות הקשות של האמהות.

אוהבות ושונאות, מלאות רגשות אשם, מתביישות, חסרות ביטחון, רוצות רק חיבוק, הכלה ומקום בטוח לדבר את הרגשות הקשים. חלקן מדברות על פתרון של לסיים את חייהן.

קשה. מאוד.

ראיתי את הפרק ורציתי לחבק כל אמא, על השיתוף, על האומץ, על התמיכה אחת בשנייה. תוך כדי הפרק, בעודי שומעת את חלק האימרות, אני מדברת לאמהות בלב ואומרת: "אל תדאגו, זה ממש טבעי ונורמלי, זה קרה לי גם אז זה בטח קורה לכולן" ובאופן מפתיע, על אותן אימרות, אמא שלי אומרת: "וואו, איזה מצב קשה, נורא ואיום, כמה עצוב" ואז הבנתי שאולי זה לא כזה נורמלי. אימרות ותחושות כמו: - אני לא אוהבת אותו - אני רק רוצה שהוא יילך לישון - אני כועסת עליו - מה חשבתי לעצמי שהבאתי ילד - בא לי שיקחו אותו

ישר התקשרתי לחברה שלי, יעל, פסיכולוגית קלינית. שאלתי אותה- יעל הרגשתי את הנ"ל, לא הייתי אובדנית, תפקדתי, נפגשתי עם אנשים וכו'. הייתי בדכאון אחרי הלידה? והיא ענתה לי -למה זה משנה לך ההגדרה? ואז חשבתי על זה. לא נרדמתי בלילה. למה כ"כ חשוב לי להבין את זה?

6:30 בבוקר קמתי וזה נפל לי. רציתי לשים את התחושות הקשות שהרגשתי כלפיי הבן שלי על משהו חיצוני, על המחלה, על הדיכאון. זו לא בינת רעה, זו פשוט מחלה. כי איזה נורא זה שאמא לא אוהבת את הבן שלה.

7:00 בבוקר, חצי שעה אחרי. אני מבינה שזה לא משנה, זה חלק ממני. עברתי משהו קשה, הגיע תינוק, מתוק, מדהים, חייכן, סקרן שפשוט לקח ממני שינה, לקח לי את הציצי, לקח לי הזמן, לקח לי את הביטחון ולקח לי את החופש. אז כן זו הייתה בחירה שלי להביא ילד לעולם, אבל עדיין זה מטלטל ואני מודה- אני, בינת והיו תקופות בחייים שהרגשתי דברים קשים כלפיי הבן שלי. הרגשתי שאני לא מחוברת, לא אוהבת, לא רוצה את התפקיד הזה, כועסת עליו, כועסת על הבן זוג שקם בבוקר, סוגר את הדלת והולך לעבוד ואני.. אני נשארת עם התפקיד הזה.. שגדול עליי.

והכי גרוע, אסור לדבר על זה כי ישר ירימו גבה, ישר יבטלו ויגידו שהכל בסדר וזה הורמונים ו"אמא זה אמא", כי באמת קשה לנו כבני אדם לקבל את הרעיון שאמא לא מאוהבת בתינוק שלה. (בוכה בעודי כותבת את זה אבל רוצה לומר את זה בקול רם מבלי להתבייש)

מדברים על הרבה קשיים באימהות, על שקשה, שלא ישנים, שלא אוכלים, שכואב בציצי, שרבים עם הבעל, שאין סקס, שאין חופשות ושיחד עם זה מגיע אושר גדול וכל חיוך שווה את זה. אבל אף אחד לא מדבר על זה שלעיתים יש תחושות קשות כלפיי הילד. תחושות שגורמות לנו להתבייש בעצמנו, לחוש אשמה, על זה לא מדברים.

אז לא הייתי בדכאון אחרי לידה, אבל כן עברתי משהו קשה, הלכתי לטיפול פסיכולוגי, עבדתי על להכיר בתחושות הקשות, לומר אותן, לקבל את הטוב והרע ולהסיר את רגשות האשם. אני לא מושלמת אבל אני עושה כל מה שאני יכולה.

מרגישה צורך לסיים במסקנה, אולי הדבר הנכון זה להפנות לגורמים מקצועיים אבל אני יותר רוצה לומר לך- אמא, אני רושמת את זה בשבילך, האמא שמרגישה לא מחוברת, שמרגישה שהאינסטינקט האימהי לא עובד ישר ותחושות אחרות קשות כלפי הבן/בת שלה. את לא לבד, את לא לבד, את לא לבד. גם אם את לא מאובחנת בדכאון אחרי לידה, זה בסדר לבקש עזרה, להיתמך ובעיקר לא להיות לבד עם התחושות הללו.

איך רוני קובן אומר: "זה בסדר לא לאהוב את הילד שלך מהשניה הראשונה"

והנה גם לינק לגורמים מקצועיים, כי את לא צריכה לעבור את זה לבד: http://bit.ly/3tMAJwb

---

למטה תמונה של צמיד שקיבלתי מתנה ואימרה שמאוד ריגשה אותי בימים קשים והרחיבה לי את הלב: To the world , you may be one person But to one person, you may be the world

חיבוק ותודה שקראתן.