קטע מתוך החוויה האישית שלי

השקט הזה הורג אותי. אני לא מצליחה לעכל שהלידה שלי כל כך שקטה. שהחיים שאני מולידה מתוכי הופכים כעת למוות. לשקט. לאין. 

אני לא מצליחה לעכל כי אני יודעת מה זה ללדת חיים. את שני ילדיי ילדתי בבית החולים הזה, סבלתי מהצירים, דחפתי, צעקתי... בלידת שניהם נמלאתי התרגשות עצומה כשסוף סוף נשמע בכיו של ילדי אשר אהבתי, שציפיתי לו כל כך, שגידלתי בבטני תשעה חודשים... 

ילדי שרקמתי בחלומותיי ובדמיוני, במחשבותיי ובתכנוניי, באהבותיי. 

ילדי אשר אהבתי קיויתי לו. 

והנה הוא יצא, משמח אותי בקול בכיו המתוק, העורג, המקווה למענה...

ועכשיו אני כאן, אני דוחפת אותך החוצה ילדי הטהור. 

חלומי הרך והענוג.  ילדי היפה, פרי אהבתי, ילדי האהוב...

והאויר מתרוקן פתאום. האויר מתרוקן לי בבת אחת. ואני לא צועקת למרות כאבי הצירים. אני לא צועקת, אני שקטה לגמרי. אני מקשיבה. 

אולי.... 

אולי בכל זאת...

אולי בכל זאת אתה תצא ותשמיע לי את קולך המתוק?

אני דוממת. דוחפת אותך ונשכבת חזרה מותשת. 

ואתה נשאר בשקט שלך.

השקט הזה שהורג אותי מבפנים.

כמה שקט יכול להיות רועם?!

הטקסטים נכתבו במגוון תקופות, לפני קרוב ל 10 שנים בהם עברתי עיבוד ומסע משמעותי לאחר הלידה השקטה שעברתי.

שלכן,

ציפי, מטפלת רגשית באמצעות מוזיקה (M.A.),מלווה נשים שחוו אבדן הריון בכל שלב.