• binat zilber

"חכי חכי מה מחכה לך"

סיפור מס' 1- תקופת ההריון, הכנה ללידה: אזזזזזזזז נכנסתי להריון, כולם שמחו, צהלו, התרגשו וחיבקו. (כן כן,עם 2 ידיים... תקופת פרה-קורונה ) עם הזמן, עלו שאלות לגביי הלידה, מה הולך להיות -הם שאלו ואני עניתי בתגובה שאני לא יודעת, מה שגרר גל שיתופים ועצות: - "אשתי כל כך צרחה שעדיף שזה היה בקיסרי" (תוכדי נקרע מצחוק) - "אני רק נכנסתי לחדר לידה, לא נתתי להם לעבוד עליי, ישר אמרתי להם שיקראו למרדים ויספקו לי את מנת האפידורל. שלא יעבדו עלייך, בינת!!! ישר אפידורל!" - "תתכונני, יפה שלי (באמת אני יפה שלך??), זה כאבים לא מהעולם הזה... " (חיוך קטן וזדוני ברקע) - "השנה הראשונה נוראית, את פשוט צריכה לעבור אותה. סיוט מה שאני עברתי.." (ומיד אחרי זה, סיפורים שמחזקים את הטענה. אני בתגובה- שקט)

ואני... אני בכלל החלטתי שאני רוצה לידה טבעית :0. לא היה לי מושג איך אני מדברת על זה. השיח מסביבי היה כל כך לא מאפשר, לא נתן מקום לדעה שונה ובעיקר הכל היה שלילי ואני סה"כ בחורה חיובית.

בחוץ אם אמרת לידה טבעית-קיבלת כעס, אימה, צחקוק, זלזול. אנשים כועסים עלייך, נותנים לך תחושה שאת או טיפשה או חיה בסרט ולא מבינה כלום מחייך או תמימה וחמודה.

אז אני, בתור אחת שמאוד חשוב לה דעת הציבור (לצערי, מה אני אעשה), כששאלו אותי מה אני מתכננת מבחינת לידה, חששתי לשתף. עניתי שנראה.. זורמת, וואלק לא חותמת לכם על כלום. וכשהגיעו סיפורי ה"חכי-חכי", עשיתי את הדבר הכי נכון וחכם (אחרי עבודה מנטלית לא פשוטה), חייכתי, נתתי להם לשתף כי הרגשתי שאולי לא הקשיבו להם מספיק, שזה שלהם ולא שלי והם פשוט צריכים להוציא את זה. ניסיתי להיות אמפטית, אמרתי תודה ששיתפו (באמת) והמשכתי הלאה בתוכנית שלי. הבנתי שבכל הסיפור זה, הם שכחו לראות אותי, הבחורה עם הבטן, מלאת חששות שעומדת מולן ובעיקר ראו את עצמם. כי כאלו אנחנו, לרוב באמת מרוכזים בעצמנו וזה לגמרי טבעי.





סיפור מספר 2- נופש משפחתי, אריאל בן 6 חודשים:

כשאריאל היה כבר גדול ויותר זורם, פגשתי אמא עם 3 ילדים, קרייריסטית, יפה, שהשילה מגופה כמה קילוגרמים טובים, רצה כמעט כל יום ונראה כאילו היא מרגישה בשיא. אני ראיתי אותה כאשת מקצוע אמיתית, בתחום האמהות פנתה אליי והחמיאה שאריאל ממש חמוד, שאלה איך הוא ישן בלילה ועניתי שממש אחלה עכשיו, והכל השתפר, ואני שמחה ורגועה וכיף. היא נחרדה ממני, חייכה חיוך מצחקק ואמרה לי "חכי חכי- עוד מעט שיניים". אז אמרתי לה: "האמת כבר יצאה לו שן! והכל ממש אחלה" (נה- נה בננה). אז היא פירטה- שזה עוד כלום והולך להיות לי ממש קשה עם השיניים וסיכמה שוב ב-"חכי-חכי" (תדמיינו את תנועת היד המפורסמת). התבאסתי, איף.. עד שנהיה לי נעים. אז מזל שאני כבר למודת ניסיון, שמתי את זה בצד (בערך, נו), הבנתי שכל תינוק עובר את זה אחרת וכל הורה עובר את זה אחרת וסה"כ יהיה קשה אבל בסוף עוברים את זה וכל ההפחדות האלו לא חודרות אליי. אני חייבת לשמור על האופטימיות שלי, להנות מהרגע ומזה שעכשיו טוב לי. עכשיו.


לסיום-תובנות שלי לגביי סוגיית ה"חכי חכי" בכל תחום בחיים: הורים/א.נשים שעברו חוויות קשות - שולחת חיבוק, באמת. (גם לעצמי, כי גמלי קשה ויום אחד אכתוב על הדברים שלא סיפרו לי). אני מאמינה בשיתופים, אז בבקשה תדברו את זה אבל אל תעשו את זה בצורה של הפחדה/"חכי חכי מה מחכה לך" למי שעדיין לא שם, א.נשים צמאים למידע אבל מסוג כזה שמועיל ומחזק. חפשו אמפטיה במקום שתוכלו לקבל 3>. לא.נשים ששומעים את ההפחדות- חבקו את הצד השני (בלב כי לא תמיד אפשר באמת לחבק) ותבינו שבאמת כל אחד שונה, כל אחד בא עם מטען אחר, משפחה אחרת וכל תינוק הוא בפני עצמו. אז אל תכעסו אבל אל תחששו, בעיניי אי אפשר לזקק את ההורות לתחושה או רגש בודד, זו קשת של רגשות ויש תקופות מדהימות ויש תקופות פחות אבל כנראה שכל אחד.ת חווה את זה אחרת.

למטה קשת רגשות- תמונה שלי חווה צירים בבית לפני היציאה לבית החולים, מבינה שאוטוטו הקסם קורה. ברקע מוזיקה הינדית, חיוך קטן ודמעות בעיניים מכאב אבל גם מהתרגשות. מורכב-כבר אמרתי?




41 צפיות1 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול